החלטה בתיק ע"א 402/14

           בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' זמיר) מיום 19.12.2013, בגדרו נדונו תביעה ותביעה שכנגד הנסבות על טענות להפרת חוזה ולהפרת זכויות יוצרים.

1.        בתמצית שבתמצית, בין הצדדים נכרתו שני חוזים. האחד נכרת בשנת 1998 בין המבקש 1 למשיבה 1, בו הסכימו הצדדים כי המבקש 1 יפיק אלבום עבור המשיבה 1 (להלן: ההסכם הראשון). בחלוף כחמש שנים, בשנת 2003, בעקבות מחלוקות בין הצדדים, התקשרו הצדדים בהסכם נוסף בו נקבע, בין היתר, כי ההסכם מבטל כל הסכם קודם, כי אחת ל-6 חודשים תיערך התחשבנות בין הצדדים, ובמידה שצד כלשהו יקבל כספים המגיעים למשנהו על פי ההסכם השני, עליו להעביר הכספים לידי הצד השני (להלן: ההסכם השני).

           פרשנות המערכת ההסכמית בין הצדדים ושאלת מעמדו של ההסכם הראשון לאור ההסכם השני - הן שעמדו במוקד המחלוקת בין הצדדים בבית משפט קמא. המשיבות הגישו לבית משפט קמא תביעה למתן סעדים הצהרתיים בנוגע לזכויותיהן הקנייניות ביצירות מוסיקליות שונות, וכן לפסיקת פיצויים, הן סטטוטוריים והן בשל הפרת התחייבויות כספיות שונות. המבקשים הגישו תביעה שכנגד לפסיקת פיצויים בגין הפרת התחייבויות שונות ולפיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות יוצרים ונזקים שונים שנגרמו להם.

2.        בפסק דינו החלקי מיום 23.5.2010 קבע בית משפט קמא כי בהסכם השני התכוונו הצדדים לערוך התחשבנות סופית בנוגע לכלל החובות הקודמים לעריכתו, תוך הותרת פתח להתחשבנות עתידית בנוגע לחיובים הנובעים ממנו; וכי לא הוכח קיומו של פגם בכריתתו.

           לאור זאת, הבחין בית המשפט בין רכיבי התביעה שהתגבשו לפני עריכת ההסכם השני, אשר מוצו במלואם ואינם נתונים לדיון מחודש, לבין רכיבים שהתגבשו לאחר מכן. על רקע זה, בחן בית המשפט את הרכיבים הכספיים המפורטים בתביעה, וקיבל את התביעה לגבי חלק מן הרכיבים. משם פנה בית המשפט לדון בעילה של הפרת זכויות יוצרים, ומצא כי בוסס רכיב תביעה אחד הנסב על זכויותיה של המשיבה 1 בתמליל אחד השירים (להלן: התמליל). בית המשפט הורה אפוא על תיקון הרישום באקו"ם בהתאם ועל הסרת כל פרסום של התמליל הנוגד את זכויותיה של המשיבה 1. כן הוציא בית המשפט צו למתן חשבונות אשר יפרט את כל השימושים שנעשו ברשומות הקול וביצירותיהן של המשיבות ואת כל התקבולים שהתקבלו בגין שימושים אלה, על פיו ייקבע גובה הפיצוי אשר ייפסק לטובת המשיבות.

           התביעה שכנגד התקבלה גם היא בחלקה, וניתן צו למתן חשבונות לבירור אחד הרכיבים הנוגע לשיעור התמלוגים שקיבלה המשיבה 1, לגביהם זכאי המבקש 1 למחציתם. התביעות בגין הפרת זכותו המוסרית של המבקש 1, שימוש שלא כדין בסרטון בו מופיע המבקש 1, שימוש לרעה בהליכי משפט, עגמת נפש ופגיעה במוניטין שנגרמו למשיב 1 - נדחו כולן.

           סיכומו של דבר, שהתביעות ההדדיות התקבלו בחלקן, תוך שבית המשפט ממליץ לצדדים לבוא בדברים ולסיים המחלוקות באופן מוסכם.

3.        על פסק הדין החלקי הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה, ובסמוך לכך הגישו לבית משפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו. בהחלטתו מיום 20.9.2010 בית משפט קמא היה נכון להניח כי סיכויי הערעור אינם נמוכים, ופנה לדון במאזן הנוחות. נקבע כי ישנה הצדקה לעכב את החיוב במתן חשבונות, שכן ביצועו עלול לרוקן מתוכן את הערעור ככל שיתקבל. כן עוכבה הוראתו של בית משפט קמא בדבר שינוי רישום זכויות היוצרים באקו"ם, שכן מדובר במהלך העלול להשליך על המוניטין של המבקש 1 ועל עבודתו.

           כעבור כשנה וחצי נדון ערעור המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהמלצת בית המשפט נמחק הערעור לאחר שהובהר לצדדים כי יש להמתין להשלמת ההליך בבית המשפט המחוזי בטרם הגשת ערעור (ע"א 5170/10 מיום 14.3.2012). הצדדים נענו להמלצת בית המשפט לפנות להליך גישור על מנת לנסות ולסיים את ההליך ביניהם בדרכי שלום.

4.        נסיונות הגישור לא נשאו פרי, וביום 19.12.2013 נתן בית משפט קמא פסק דין משלים. בית המשפט דחה את טענות המבקשים בנוגע לחלוקת האחריות בינם לבין עצמם, וקבע כי החיובים הם ביחד ולחוד. לאחר מכן דן בית המשפט ברכיבי התביעות השונים, וקבע כי יש לחשב כל סכום כערכו בשקלים חדשים נכון ליום הגשת התביעה (5.7.2006) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

           בית המשפט העיר כי הוא מצפה מהצדדים לערוך התחשבנות סופית באופן מוסכם, ומכל מקום, הם רשאים להגיש בקשה מעודכנת לחתימה על פסיקתה בהתאם לתקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן: התקנות).

5.        ביום 23.1.2014 הגישו המשיבות בקשה לבית משפט קמא למתן פסיקתה המחייבת את המבקשים לשלם להן סך של 385,867 ש"ח. בהחלטתו מיום 2.2.2014 קבע בית המשפט כי נוסח הפסיקתה שהוגשה לחתימתו על ידי המשיבות תואם את פסק הדין, וחתם עליה.

           המבקשים הגישו ערעור לבית משפט זה ביום 16.1.2014, וביום 12.2.2014 הגישו לבית משפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו. בקשה זו נמחקה לאור תקנה 467 לתקנות, הקובעת כי משעה שהוגש ערעור הסמכות להורות על עיכוב הביצוע מסור בידי ערכאת הערעור.

           מכאן הבקשה שלפניי, אשר הוגשה ביום 18.2.2014.

6.        בבקשתם טוענים המבקשים כי ערעורם מעלה שאלות משפטיות הנוגעות, בין היתר, לנפקותה של החזקה המעוגנת בסעיף 64 לחוק זכות יוצרים, התשס"ז-2007, הקובעת כי הופעת שמו של יוצר היצירה על היצירה או שמו של מפיק התקליט על גבי התקליט מקימה חזקה כי זכות היוצרים ביצירה היא שלו. עוד טוענים המבקשים בערעורם כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי היה עליהם להביא ראיות לעניין חיובם ביחד ולחוד כבר בשלב הראשון של התביעה, באשר לדידם המועד הסביר לעשות כן הוא לאחר פירוט חשבונות המבקשים; כי בית משפט קמא לא היה מוסמך ליתן סעדים בגין עילות שנוצרו לאחר הגשת כתב התביעה; כי בית משפט קמא קיבל חלק מרכיבי התביעה אשר התגבשו בטרם חתימתו של ההסכם השני, בניגוד לקביעתו כי ההסכם השני הסדיר את החיובים בין הצדדים עד למועד חתימתו; וכי שגה בית משפט קמא בנוגע לאופן חישוב שיעורי ההצמדה והריבית בהתחשבנות הדולארית בין הצדדים.

           המבקשים טוענים כי לו ימומש פסק דינו של בית משפט קמא ולימים יתקבל ערעורם, הדבר יגרום להם נזק בלתי הפיך, אם פגיעה כלכלית במישרין, אם פגיעה במוניטין. המבקש 1 טוען כי אין בידיו אפשרות לגייס את הסכום אשר נפסק לחובתו בבית משפט קמא, וכי עליו ליטול הלוואות לשם כך.

7.        בתשובתן טוענות המשיבות כי עיקר ערעור המבקשים מופנה נגד קביעות עובדתיות, וכי המבקשים השתהו זמן רב ממתן מועד פסק הדין המשלים עד להגשת הבקשה לעיכוב ביצוע. באשר לצו בו הורה בית משפט קמא לאקו"ם לרשום את הזכויות בתמליל על שם המשיבה 1, המשיבות טוענות כי בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע אינה רלוונטית, באשר הצו כבר בוצע עם חתימת הפסיקתה ובטרם הוגשה הבקשה דנא לעיכוב ביצוע. מכל מקום, לטענת המשיבות, העברת הרישום במרשם אקו"ם אינה יוצרת נזק למבקש 1, באשר אין מדובר במרשם אשר נבדק על ידי מאן דהו. באשר לסעד הכספי שנפסק לטובתן, המשיבות טוענות כי אין הצדקה לעכב את ביצועו.

8.        דין הבקשה להידחות.

           כידוע, תקנה 466 לתקנות מורה כי אין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע ההחלטה עליה הוגש הערעור. הנטל מונח אפוא על כתפיו של מבקש עיכוב הביצוע, אשר נדרש לשכנע את בית המשפט כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. נטל זה כבד כפליים כאשר מדובר בפסק דין כספי, אז על המבקש להראות כי מימוש פסק הדין יעורר קושי ניכר בהשבת המצב לקדמותו או לחלופין יגרום לו נזק בלתי סביר (ראו, למשל, ע"א 1264/11 לוין נ' זוהר (11.5.2011)).